חג האדמה המתעוררת
ט״ו בשבט (חמישה עשר בשבט) הוא ראש השנה לאילנות. שם החג הוא גם תאריכו: האותיות ט״ו מצטרפות למספר חמש עשרה.
בעיצומו של החורף הישראלי כבר עולה השרף, והעץ המוקדם מכול — השקד — מתעטף בפריחה לבנה־ורודה. החורף עוד לא חלף, אך החיים כבר החלו לנוע אל הצמיחה.
בראשיתו היה זה תאריך לוחי בלבד, לחישוב גיל עצי הפרי ולהפרשת מעשרות. עם הזמן התמלא החג במשמעות של הכרת תודה לארץ, דאגה לטבע והתחדשות רוחנית.
ט״ו בשבט באזרבייג׳ן
אזרבייג׳ן היא ארץ של אחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם ושל מסורת ארוכה של סובלנות בין־דתית. כשהפרדסים פורחים בשלהי החורף, בקהילות באקו וקובה עורכים שולחנות ט״ו בשבט עם פירות יבשים, אגוזים ופירות שבעת המינים.
מקום מיוחד שמורה לקרסניה סלובודה (קירמיזי קסבה) שליד קובה — אחד המקומות הבודדים בעולם שבהם יהודי ההרים חיים בריכוז. כאן, בין פרדסי מורדות הקווקז, מקבלים את חג האילנות בכל הקהילה, בהכנסת אורחים ובמנגינות העתיקות של שפת הג׳והורי.
להיכנס אל החג
שלושה פנים של ט״ו בשבט — משמעותו ותולדותיו, שבעת המינים ופירות השולחן, והעצים והדאגה לאדמה החיה.
השקדייה פורחת
„השקדייה פורחת״ — ומן הענפים העירומים עוד ניכר שהאביב כבר בדרך.
החג במספרים
כמה מספרים שבהם נאחזת כל משמעותו של חג האילנות.