ארץ חיטה ושעורה
התורה מונה את שבעת המינים שבהם משתבחת ארץ ישראל (דברים ח׳:ח׳): „ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש״.
בט״ו בשבט נהוג לאכול את פירות המינים האלה ופירות אילן אחרים, ולהודות לארץ על שפעה. במיוחד משתדלים לטעום פירות שגדלו בארץ ישראל עצמה.
חיטה
הלחם הוא יסוד השולחן. הרשימה פותחת בחיטה, כמתנה הראשונה של הארץ.
שעורה
הדגן הקדום ביותר, מאכל הפשטות. קצירה פתחה את ספירת העומר.
ענבים
הגפן והיין — שמחת השולחן וברכתו.
תאנה
התאנה המתוקה — דמות של שלום ושובע, „איש תחת תאנתו״.
רימון
פרי מלא גרגרים; על פי המסורת — דמות של ריבוי מעשים טובים.
זית
הזית ושמנו — אור המנורה וסמל של אריכות ימים.
תמר (דבש)
„הדבש״ שבכתוב הוא דבש תמרים. המתיקות שבה נחתמת הרשימה.
קליפה, גלעין ולב
המקובלים חילקו את פירות הסדר לשלושה סוגים — לפי מה שנאכל בהם ומה שאינו. בחלוקה זו ראו דמות של מדרגות רוחניות באדם ובעולם.

שלוש מדרגות הפרי
קליפה שאינה נאכלת
רימון, אגוז, בננה: קליפה קשה או מרה מסתירה לב מתוק — כמגן סביב הפגיע.
גלעין בתוכו
תמר, זית, שזיף: רכים מבחוץ אך בעלי גרעין קשה — טוב שעוד טמון בו יסוד איתן.
נאכל כולו
תאנה, ענב, גרגר: נאכלים כולם — דמות של שלמות וטוהר עליון.
מלבן לאדום
ארבע כוסות היין בסדר משנות צבע כמו עונות השנה — מחיוורון החורף אל מלוא הקיץ.
לבן
חורף. האדמה ישנה, הפריחה עוד לא באה.
ורוד בהיר
החום הראשון. השקד מתעורר.
ורוד כהה
האביב במלוא כוחו, הפרדסים בפריחה.
אדום
מלוא הקיץ ובשלות הפרי.
פרי חדש וברכה
בט״ו בשבט משתדלים לטעום פרי חדש של העונה שעוד לא אכלו בשנה זו, ולברך עליו „שהחיינו״ — הודיה על שזכינו להגיע לרגע הזה.
על פירות האילן מברכים „בורא פרי העץ״, ועל דגנים ושאר מאכלים ברכותיהם. הסעודה עצמה הופכת לשיעור שקט של תשומת לב למתנות הארץ.