תאריך מעולם העצים
במשנה (מסכת ראש השנה) נאמר שבשנה אין ראש שנה אחד אלא ארבעה — ארבע נקודות מוצא לתחומים שונים של החיים וההלכה. חמישה עשר בשבט הוא אחד מהם: ראש השנה לאילנות.
התאריך קבע לאיזו שנה משתייך יבול הפירות: מה שגדל לפניו נחשב לשנה שעברה, ומה שאחריו לשנה החדשה. בכך היו תלויים דיני המעשרות והתרומות.
ארבעה ראשי שנים
המשנה מונה ארבעה תאריכים שמהם מתחיל המניין בתחומים שונים של החיים וההלכה.
- א׳ בניסןראש השנה למניין שנות מלכות המלכים ולסדר רגלי השנה.
- א׳ באלולראש השנה להפרשת מעשר מן הבהמות שנולדו באותה שנה.
- א׳ בתשריראש השנה למניין השנים ולמחזורי השמיטה והיובל — הוא ראש השנה עצמו.
- ט״ו בשבטראש השנה לעצי הפרי — הגבול שלפיו מונים את גילם ואת שנת פירותיהם. לדעת בית הלל בחמישה עשר ולא באחד בשבט.
מדוע דווקא ט״ו בשבט
עד אמצע שבט יורד בארץ ישראל רוב גשמי החורף. השרף עולה בגזע ובעצים מתחיל מחזור חנטה חדש. לכן נבחר גבול זה כקו השנה ה„מסית״ לפירות.
גיל העץ חשוב גם כשלעצמו: פירות שלוש השנים הראשונות („ערלה״) אסורים באכילה, ופירות השנה הרביעית הוקדשו בימי המקדש לקודש. ט״ו בשבט שימש נקודה אחת שממנה נוח למנות שנים אלה.
חיים נסתרים
כשבחוץ עוד חורף, בתוך הגזע כבר עולה האביב.
סדר ט״ו בשבט וארבעת העולמות
במאה השש עשרה יצרו מקובלי צפת, תלמידי האר״י, סדר מיוחד — סעודה של פירות וארבע כוסות יין.
עשייה
עולם המעשה. יין לבן — חיוורון החורף, פוטנציאל נסתר; פירות בעלי קליפה קשה.
יצירה
עולם היצירה. יין בהיר עם טיפת אדום — התעוררות; פירות שבתוכם גלעין.
בריאה
עולם הבריאה. יין ורוד — צמיחה וחום; פירות הנאכלים כולם.
אצילות
עולם הקרבה. יין כמעט אדום — שלמות; רוחניות צרופה בלא קליפה.
בעלייה מכוס לכוס — מן היין הלבן אל האדום — ובטעימת פירות שלושת הסוגים, עוברים משתתפי הסדר מן החורף הישן אל מלוא החיים, ומן החומרי אל הרוחני.